הצו להקמת המשכן ותכנונו

הצו להקמת המשכן ותכנונו

פרשת “ויקחו לי תרומה”
שמות כה’ 1 – כח’ 43]

חלק א’ – תולדות המשכן

פרשתנו

פרשתנו נקראת בשבת השנייה של החודש השלושה עשר בשנה מעוברת, אם יש בחודש זה חמש שבתות. או שתיקרא בשבת הראשונה של החודש השנים עשר בשנה רגילה אם יש בחודש זה ארבע שבתות.

פרשתנו מספרת את סיפור ההכנות להקמת מקדש ה’ הראשון בקרב עם ישראל ופירוט תכולתו, ומסתיימת בתיאור בגדי הקדש של אהרן ובניו.

האם בני ישראל היו
ראויים למקדש בתוכם?

השאלה היא אם בני ישראל היו ראויים להקמת מקדש בתוכם נענית לפי ההיגיון הבא: הרי הם ניסו את ה’ בכל תחנה מתחנותיהם עד שהגיעו להר סיני, ואפילו הביעו זאת באומר במסה ומריבה: “היש ה’ בקרבנו אם אין”? [יז’ 7]. עם זה שעדיין כבול בכבלי העבדות ומנסה את אלוהיו בכל חנייה שלו כמעט, כאילו אינו ראוי לכך. אך הכל פועל בתוכנית קבועה מראש. באותה מידה שהם מנסים את ה’ , הוא מנסה אותם אם הם ראויים לו. הוא מכוון את מעמד הר סיני והתנדבותם להקמת המקדש כחלק מהתוכנית הגדולה להפוך אותם לעם מיוחד, לעם סגולה הראוי למקדש.

מקדש שונה מכל מקדשי העמים

עם כל הפאר של מקדש ה’, כל עוד הוא נמצא באהל הוא משדר צניעות. לעולם לא כן אם הוא נמצא בתוך היכל מפואר, כי אז הוא מאבד את ייחודו בקבוצת היכלות המקדשים של עמי הסביבה. חזקה על עם ישראל במדבר ובבואו אל ארצו המובטחת, לא לעשות כמו העמים מסביב. לעומת זאת שיכונו של המקדש באוהל מבליט את ייחודו של עם ישראל בתוך משפחת העמים.

המעבר של המקדש מאהל להיכל בנוי מטמיע את עם ישראל וגורם לו לאבד את ייחודו בתוך משפחת העמים. הייחוד מגביר את תקפו כאשר הקמתו של המקדש אינה קשורה בכסף שבא מהטלת מסים כי אם הכסף הוא תוצאה של התנדבות אלה שיש להם לב בעם לתת תרומה כאשר ידבם לבם. המקדש הוא לה’ אך הוא מוקם בנדבות ידיהם של בני העם: “מיד כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי” [שמות, כה’ 2].

מקדש באהל

משכן קשור עם שכינה ושניהם קשורים באהל כמו שעשייה קשורה באהל ובנייה קשורה בהיכל, במבנה. כאשר מצווה האל “ועשו לי משכן ושכנתי בתוככם” [כה’ 8] הוא מתכוון לאהל. שכינה ואהל צמודים זו לזה, כמו שישיבה כצורה של מגורים קשורה בבית של קבע. אברהם שכן באהלים כל ימיו: “והוא שכן באלוני ממרא” [בראשית יד’ 13]; או “והוא ישב פתח אהלו כחם היום” [שם, יח’ 1]. כך גם יצחק: “ויביאה יצחק האהלה שרה עמו” [בראשית, כה’ 66]. אף יעקב, אבי האומה הראשון שכן מחצית ימיו באהלים, שלא לאמר שהוא תואר כתם [שלם] ישב אהלים: “ויסע ישראל ויט אהלו מהלאה למגדל עדר, ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא” [שם, לה’ 22]. כאן אנו מוצאים את השילוב של שכינה ואהל.

השילוב של שכינה ואהל מקבל את תוקפו המוחלט כאשר האל עצמו מבקש לשכון באהל. הכתוב גם מדגיש את הצמידות של העשייה וההקמה עם אהל. כל כולו של המקדש קשור בעשייה ובהקמה, לא בבניה: “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן” [במדבר, ז’ 1].

תולדות המשכן וכליו

צורתו של המשכן כאהל לא השתנתה ב-299 השנים של קיומו כמקום שכינת האל וככתובת להקרבת קרבנות ונתינת תרומות ומעשרות, ב-39 שנים במדבר סיני וב-260 השנים שהיה בתוך עם ישראל בדרכו להרגרזים ובהקמתו על פיסגתו. בו הקריבו אהרן ובניו במדבר סיני והכהנים הגדולים הראשונים של עם ישראל בארץ ישראל.

בשנת 261 לכניסה לארץ-ישראל, כך מספרים כותבי העיתים של הישראלים השומרונים, פרצה מחלוקת בקרב בית הכהונה על הרגרזים, עלי הכהן מבני איתמר בן אהרן, הממונה על אוצר המשכן, מרד בכהן הגדול עזי [Azzi’] מבני פינחס בן אלעזר, שלו הובטחה הכהונה הגדולה. במהדורה שנייה חלקית של פרשת קרח, עלי דרש חלק בכהונה הגדולה. עזי מדיח אותו מהמשכן בהרגרזים והוא עובר עם תומכיו לשילה ומקים שם משכן שני, בתבנית המשכן הראשון, שבסופו של דבר הועבר לירושלים. עזי הכה”ג, מחששו לשלמותו של המשכן נטל את האהל והחביאו באחת ממערות הרגרזים על כל תכולתו. מקום המערה לא נתגלה, למרות נסיונות לגלותה בהרגרזים [יוסף בן מתתיהו, “קדמוניות היהודים” כרך ג’, ספר 18, לאירועים של שנת 33 לספירה האזרחית].

זה הוא האהל, שנצטוו בני ישראל להקים בסוף השנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים. זה הוא המקדש הראשון של עם ישראל וגם האחרון במסורת של הישראלים השומרונים.

תבניתו של המשכן וצורת כליו סיקרנה אמנים שונים בכל הדורות, והידועה מכולם היא התבנית החרוטה על תיק המתכת של ספר תורה, שנעשה בקהיר, במצרים, בשנת 1520 לספירה האזרחית, ונתרם לבית הכנסת בשכם [כיום בכספת גדולה בבית הכנסת בקרית לוזה, הרגרזים].

מרכיבי המשכן

המרכיבים של המשכן הם: “זהב כסף ונחשת, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים, ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים, ואבני שהם ואבני מלאים לאפוד ולחשן” [שמות, כה’ 7-2]. בתרגום לארמית-שומרונית: “דהב כסף ונחש, תכלה וארגמן [נוסח אחר בכתבי יד אחרים: וארגבן] וצבע [וצבעי] זעורי ומילת ועזים, ומשכי דכרין מסמקין ומשכים [ןמשכי] מתחכמים [חכומים] ועאי שטים [שטה], ומשח לנהרו [לאנהרו] ובסמנים [ובשמים] למשח [לשמן] רבותה [משוחה], ולאועדות [ולאועדת] סמניה, ואבני שהם [שהמה] ואבני משלמים [אשלמים, משלמיה] לאפוד [לאפודה] ולחשן [ולחשנה]”.

בכתב יד שכם מס’ 3 לפי מנין מחלקת המיקרופילמים בארכיוני הספריה הלאומית בירושלים, השונה מכתב היד הראשון בספרייה הבריטית בלונדון, מובא התרגום כך: “דהבה כספה ונחשה, תכלה וארגואן וצבע זעורי ומילת ודעזים, ומשכי דכרין מסמקין, ומשכי מחכמין ועאי קיצם ומשח לאנהרו ובסמנין למשח רבותה ולאועדות סמניה, וכיפי שאמה וכיפי משלמין לאפודה ולחשנה”. לפי דעת חוקרים כתב יד שכם מבטא את הארמית השומרונית בשלבה המאוחר בעוד כתב היד בספריה הבריטית מס’ 7562, שהועתק בדמשק, מבטא אותה בשלבה המוקדם.

את הזהב, הכסף והנחשת הביאו בני ישראל ממה ששאלו מן המצרים בצאתם ממצרים וכך גם התכלת והארגמן – כחול ואדום – צבעים שהופקו מחלזונות ושימשו לצביעת בדים ועורות, ואת השש – בדרך כלל שש משזר – חוט פשתן עבה שזור שילוב של חוטים דקיקים בצבעים שונים, עורות אילים צבועים באדום ועורות תחשים – חיה נדירה כשרה למאכל, שאינה קיימת כיום [יש אומרים חיית ים, אך אין היא עונה על תיאור של “עורות”] ואפשר שלא ממש עורות תחשים אלא עורות, שצבעם דומה לעורות של תחשים;

עצי שטים ממין מיוחד של עץ השיטה, שענפיו שטוחים עד כדי יצירת קרשים וקורות עומדים; שמן זית זך מסוג כתית, למאור, לתאורה; בשמים לשמן המשחה, ששימש לקדש את אהרן ובניו; קטרת הסמים – שמרכיביה המיוחדים שימשו בהקרבת הקרבנות ותוספת לריחם הניחוח לכל אף; אבני שהם – אבני חן מלוטשות שהונחו על כתפות מעיל האפוד ואבני מילואים – גם הם אבני חן, שהונחו על החשן המונח על הצוואר קדימה על מעיל האפוד – כל אלה הביאו עימם בני ישראל בהשאלה משכניהם ומרעיהם המצרים. כל אלה נודבו על ידם לצורך הקמת המשכן.

בהיות משה בהר סיני, לבדו רחוק מן העם, חובר למלאכי אל, כתיאור קדמונינו, הוא קיבל מן האל את תבנית המשכן וצורת כליו: “ככל אשר אני מראה אתך בהר, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשה” [כה’ 9].

בנימים צדקה

 

פרשת “ויקחו לי תרומה”
[שמות כה’ 1 – כח’ 43]

חלק ב’ :כלי המשכן, חצרו ובגדי הקודש

זאת היא תכולת המקדש שהוקם במדבר סיני:

[כל הציטוטים מובאים מנוסח התורה, שבידי הישראלים השומרונים]

א. ארון הברית: ארון עצי שטים, אורכו אמתיים וחצי; אמה – 58 ס”מ, כלומר גובה הארון 145 ס”מ ורוחבו אמה וחצי – 87 ס”מ. זה הוא ארון הברית, בו הונחו לוחות הברית. על שום כך הפאר שלו: מצופה זהב טהור מבפנים ומבחוץ, זר זהב למסגרתו סביב וארבע טבעות זהב על ארבע רגליו [“פעמותיו”] ושתי טבעות זהב משני צדדיו, כדי לשאת את הארון.

ב. כפורת: מידתה כמידת הארון והיא מונחת עליו בצורת שני כרובים עשויים זהב. קדמונינו פירשו באופנים שונים את צורת הכרובים, בצורת עופות טהורים או בצורת צמחים רבי ענפים. דומה שהפירוש הנכון הוא דמויות מלאכים פרושי כנפיים [“סוככים בכנפיהם”] יצוקות זהב טהור, האחת מול רעותה משני צדדי הכפורת. מבין שני הכרובים דיבר ה’ אל משה. הרעיון של שני הכרובים לקוח כנראה מן הכרובים השומרים על פתח גן העדן, כפי שהם שמרו על הכניסה של גן העדן כך שני כרובי הכפורת שומרים על לוחות הברית.

ג. השלחן וכליו: שולחן מלבני עשוי עץ שיטה לא גדול: גובהו 87 ס”מ, אורכו: 116 ס”מ; רוחבו: 58 ס”מ. מצופה זהב טהור עם זר זהב סביב למסגרתו, שהיא ברוחב של טפח – כ-10 ס”מ ובקצהה זר זהב. על כל צד מארבעת צדדיו מותקנת טבעת נשיאה. על השולחן הונחו קערות, כפות, קשות ומנקיות – שני סוגי כוסות – כל הכלים מצופים זהב טהור: “אשר יוסך בהן זהב טהור” [כה’ 29]. על השולחן מונח גם לחם הפנים לפני האל. לחם הפנים נקרא גם בשמות אחרים: “לחם התמיד”, “לחם המערכת”, שהונח בשתי מערכות של חלות.

ד. המנורה – עשויה זהב טהור מקשה אחת, לא חלקים מורכבים אלא כולה חלק אחד [“מקשה אחד”] ללא חיבורים. במנורה ששה קנים, שלושה בכל אחד משני צדדיה. שלושה גביעים בצורת שקד בכל קנה מושלמים [“כפתר ופרח”] לכל קנה מתחתיו כפתר ופרח. קנה אחד הוא אמצעי, כך מספר נרותיה שבעה. יחד עם המנורה יש מלקחיים ומחתות עשויים זהב טהור. המנורה וכליה משקלם ככר זהב, ערכה ומשקלה – 3000 שקלי זהב.

ה. המשכן – אהל המשכן עשוי עשר יריעות צבועות בכחול ובאדום ועשויות מחוט פשתן שזור ו”תולעת שני” – אף הוא חוט אדום שהופק מצמר של חיה או תולעת, שלא נמצאות כיום. כל יריעה באורך 11.60 מטרים ורוחבה 2.32 מטרים. כל היריעות מחוברות בשני צדדיהן ב-50 לולאות מחוברות אחת לשניה, מימין ומשמאל. לכל לולאה מחובר קרס זהב המחבר את הלולאות.

בנוסף ליריעות האלה יש לעשות 11 יריעות עשויות מעור עזים, כל אחת באורך 17.40 מטרים, ורוחבה 2.32 מטרים. חמשים לולאות וחמשים קרסי נחשת מחברים את היריעות האלה אחת לשניה מימין ומשמאל. היריעות האלה נסרחו סביב למשכן ברוחב של 58 ס”מ מרוחב היריעה. כיסוי האהל עשוי עורות אילים צבועים באדום ועורות תחשים.

ו. קרשי המשכן – עשויים עץ שיטה. גובה כל קרש 5.80 מטרים ורוחבו 87 ס”מ, עם שתי ידיות לכל קרש המחברות את הקרשים זה לזה. לכל קרש שני אדנים. בצד דרום עשרים קרשים, בצד צפון עשרים קרשים. בצד מערב ששה קרשים וכך גם במזרח בתוספת שני קרשים בכל אחת מהפינות. הקרשים, טבעותיהם, בריחיהם וידיותיהם מצופים זהב. הבריחים עשויים גם מעץ שיטה, שהוברחו מן הקצה אל הקצה.

ז. פרכת – הפרכת היתה מסך שהפריד בין הקדש לבין קדש הקדשים. בקדש הקדשים הונח ארון העדות והכרובים שעליו וכן מזבח הקטרת. מסך הפרכת היה בצבעי כחול ואדם, עשוי בד פשתן שזור וחוטים אדומים של תולעת שני. הפרכת היתה מונחת על ארבעה עמודי שטים וארבעה אדני כסף ומסכה קשור בקרסים.

ח. מזבח הקטרת – כאן בנוסח שבידינו, מובא תיאור מזבח הקטרת [כו’ בין פסוק 35 ל-36; בנוסח היהודי מסורתי, בפרק ל’ 10. לדעת הכותב הפיסקה על מזבח הקטרת בנוסח היהודי מסורתי אינה במקומה. זה ניכר מתיקון מקומה בשלב המעשי של עשיית כלי המשכן ממש במקביל לנוסח שבידינו, פרק לז’ 29-25, בתוך מערכת כלי המשכן].

מזבח הקטרת עשוי עצי שטים, ריבוע שכל ארבעת צדדיו באורך 58 ס”מ וגובהו של המזבח 116 ס”מ. למזבח הותקנו קרנות ושתי טבעות בשני צדדיו לשאת אתו. המזבח עשוי זהב טהור וזר זהב סביבו. הבדים מתחת לטבעות עשויים עץ שיטה ומצופים בזהב. המזבח יעמוד מול ארון הברית והפרכת שעליו. אהרן היה מכפר על קרנות המזבח פעם בשנה, אך הקטיר מדי יום מוקדם בבקר [“בבקר בבקר”] ובין הערביים, פעמיים בכל יום.

אין להקטיר על המזבח קטורת זרה וגם לא להעלות עליו עולה ומנחה. מזבח הקטרת הוא קודש קודשים, ולכן מיקומו הוא בקודש הקודשים.

ט. מסך פתח האהל – היה מונח על חמשה עמודי שטים מצופים זהב. המסך היה עשוי אותם חומרים כמו הפרכת. תחת העמודים היו חמשה אדני נחשת אבל קרסיהם של העמודים היו עשויים זהב.

י. המזבח המרכזי מזבח הנחשת – מזבח עצי שטים, אורכו 2.90 מטרים רוחבו 2.90 מטרים, בצורת ריבוע, גובהו 1.74 מטרים. קרנות מותקנות על ארבע צדדיו והוא מצופה כולו בנחושת. מתחתיו סירות/קערות לדשן, לעפר המעורב עם אפר הקרבנות שנשרפו עליו. יש מזרקים ומזלגות למזבח. רשת עשויה ככוורה [“מכבר”] חורים חורים לסינון האפר והיא עשויה נחשת. למזבח ארבע טבעות מנחושת ובדים עשויים עץ שיטה, לנשיאת המזבח. בין הלוחות צריך היה להשאיר חלל [“נבוב לוחות”, כז’ 5] ממולא באבנים ובעפר לייצוב המזבח.

יא. חצר המשכן מוקפת קלעים. לחצר ארבעה צדדים. שניים, הדרומי והצפוני, אורך כל אחד 58 מטרים. הצדדים המזרחי והמערבי – 29 מטרים כל אחד – רוחב החצר. בפינות החצר קלעים, כל אחד בגובה 8.70 מטרים עשויים שלושה עמודים בכל פינה עם שלושה אדנים עשויים נחשת. גובה עמודי החצר 2.74 מטרים. כל עמודי החצר עשויים נחושת, אך ראשיהם מצופים [“מחשקים”] בכסף.

לחצר מותקן שער מסך עשוי כמו מסך הפרכת, אך אורכו שונה – 11.6 מטרים. השער מותקן על ארבעה עמודים וארבעה אדנים, שכמו כל האדנים עשויים נחושת.

בגדי הקדש

בגדי הקדש שלבשו אהרן ובניו כולל כיסויי ראשיהם אינם בכלל כלי המשכן. הם כוללים את הפריטים הבאים:

1. חשן
2. אפוד
3. מעיל
4. כתנת תשבץ
5. מצנפת
6. אבנט
7. ציץ נזר הקדש

כל חכמי התפירה והרקמה בבני ישראל גויסו להכנת הבגדים בצבעי כחול ואדום ורקומים בחוטי זהב, עשויים פשתן שזור חוטי פשתן בצבע אדום [“שני”].

תחילה המצווה היא לעשות את מעיל האפוד, מעין מעיל ארוך עד לכפות הרגלים עשוי מכל החמרים וצבוע בצבעים הנזכרים לעיל. לאפוד שתי כתפות והוא מחובר בשני קצותיו, גם חלקו העליון [“חשב אפדתו”] עשוי מאותם חומרים וצבוע באותם צבעים. על שתי כתפות האפוד מונחות שתי אבני שהם עם פיתוחי חותם [כמו שעשויות חותמות] ןעל כל אחד בפיתוחיה נחרתו שמותיהם של ששה משבטי ישראל. הפיתוחים ממולאים זהב. בסך הכל שמות שנים עשר שבטי ישראל. חוץ מאלה יש לפתח על מעיל האפוד משבצות זהב ושתי שרשראות זהב כתוספת פאר.

על האפוד הונח חשן המשפט מאותם חומרים וצבעים של הפרכת ומעיל האפוד. החשן הוא לוח בצורת ריבוע באורך ורוחב של 29 ס”מ ובו משובצים 12 אבני חן כמספר שבטי ישראל בארבעה טורים, בכל טור שלוש אבני חן:

1. אדם, פטדה וברקת
2. נפך, ספיר ויהלם
3. לשם, שבו ואחלמה
4. תרשיש, שהם וישפה

קדמונינו לא הוסיפו זיהוי מיוחד לאבני החן, שכן אלה היו שמותיהן של אבני החן מימי קדם. תכונתן העיקרית של אבני החושן היא, שהם היו האורים והתומים, הן זהרו כאור והן היו מושלמות, והונחו על לב אהרן בבואו אל הקודש. ודאי היו מיוחדות בצורתן מאבני האפוד והיתה האפשרות דרכן לשאול בעצת האל לפני כל יציאה למלחמה באויבי ישראל.

הכתוב לא הזכיר ברורות את צורתן, אך באופן טבעי האורים והתומים הולידו ניחושים ופירושים שונים. אין ספק כי האורים והתומים היו אמצעי בחריצת משפט הקשורה לרצון האל, כך כאשר נצטווה יהושע לבקש לפני כל יציאה למבצע מלחמתי לשאול את הכהן אלעזר באורים ובתומים, מה אומר האל על המצב. בעזרת האורים והתומים גם נתפס הגונב מן החרם אחרי כיבוש יריחו. כך במסורתנו וכך בספר יהושע היהודי-מסורתי.

יש לדחות בגיחוך ובחיוך פירושים, שהאורים והתומים פעלו בחשמל סטאטי שהופק מלבו של אהרן. עצם פעולתם היה בגדר נס, כיכולת האל.

הכתנת היתה עשויה פסים מעשה תשבץ. האבנט היה חגורת בד סביב למתניים מעל לכתנת. כיסויי הראש היו המצנפת והמגבעת.

יש מסורת כתובה מן המאה ה-16 לספירה, כי בגדי הקודש של אהרן עברו מכהן גדול אחד לכהן הגדול הבא אחריו, עד המאה ה-16 לספירה, לפחות. בכל עליה לרגל, במזבח עקדת יצחק בפיסגת הרגרזים, היה הכהן הגדול פושט את בגדיו העליונים ולובש את בגדי הקודש של אהרן הכהן אחי משה רבנו. צוק העיתים גרם להם שייעלמו.

כיסויי הראש והבגדים של משמשים בקודש [זובחים ומתפללים]

על מצנפת הכהן הגדול הותקן ציץ בצורת פרח עשוי זהב טהור והוא קשור לפתיל תכלת וצמוד למצחו של אהרן. הוא חבש את המצנפת, בניו חבשו מגבעות. תרצו, היחס בין שני הכיסויים האלה הוא כמו היחס בין הטורבן [מצנפת] לתרבוש [מגבעת]. הכהנים, זה דורות רבים, חובשים מצנפות עם כיסוי בד לבן או תחרה בצבע מוזהב, ובני העם מכסים ראשם בתרבושים. שניהם כיום, בשמשם בקודש, בתפילה. הכהנים בימי חול חובשים מצנפות עם כיסוי בד אדום.

לבוש הגוף כלל בגדים עליונים ובגדים תחתונים. העליונים לחלקו העליון של הגוף והתחתונים היו מכנסי בד לבנים, מן המתניים ועד הירכיים. מפרשינו הקדמונים הבינו את המלה “בד” גם כאריג וגם כצבע לבן.

מעילו של הכהן הגדול נקרא מעיל האפוד. הוא עשוי רקמת תחרה. על שוליו היו רימונים בצבעי כחול ואדום ובתוכם פעמוני זהב, שצלצולם היה נשמע בבוא הכהן הגדול אל קודש הקודשים.

בנימים צדקה

בתמונות: כלי המשכן ובגדי הקודש

Photography: Ori Orhof